הבריף לכבוד פתיחת העונה הרביעית של “הבריף”, זכינו לשבת לשיחה מרתקת עם אחד היזמים הכי בולטים בארץ, וגילינו למה פאשן ואידיאולוגיה הם המנוע הכי חזק שמנבא הצלחה ביזמות, מה הפחד הכי גדול של סטארטאפ שהופך לתאגיד, למה פלטפורמות התוכן והסושיאל חייבות לקבל קונטרה ואיך איש עסקים הופך לכותב רומנים. שיחה מלא ברומנטיזציה, אידיאלים, השראה וגם ביזנס.
האמת שקשה להחליט איפה להתחיל כשרוצים לעשות פתיח אינטרו על שאול אולמרט, בכל זאת, מדובר בבן של ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט, מי שקורות חייו מאוד מגוונים ומרשימים, היה פעיל פוליטי, הייתה לו קריירה כמורה למחשבים, כיהן כסגן הנשיא למוצרים דיגיטליים באגף המשפחה והילדים של MTV, עבד בניקולודיאון וקונדואיט ולאחר מכן הקים את חברת פלייבאז שיצרה פלטפורמה המאפשרת ליצור תוכן ויראלי ואינטראקטיבי שניתן להטמעה באתרי אינטרנט או באפליקציות מובייל, עזב את כיסא המנכ”ל ב-2019, והקים סטארטאפ B2C חדש שנקרא flying pigs – אפליקציית מובייל המשלבת יצירה, סושיאל מדיה וכתיבה. ואם זה לא מספיק אז הוא גם כותב טור לכלכליסט ופרסם בפברואר האחרון את רומן הביכורים שלו “מוכרי החלומות”.
ספר לנו איך הכל התחיל. מה גורם למורה למחשבים לעזוב לניו יורק ולעבוד בMTV? איך המסלול שלך נסלל?
סיימתי את השירות הצבאי שלי ולראשונה התמודדתי עם השאלה “מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי?”. והלכתי להיות מורה מתוך תחושת שליחות ומטרה עמוקה בגוון של ילד בן 21, רציתי לעשוות משהו בעל ערך, וחשבתי שהיכולת להשפיע על אנשים ברמה המיידית שלי, לאו דווקא ברמה הגלובלית כמו שעשיתי בהמשך, אלא להיות חלק מתמונת העולם של נערות ונערים ולהשפיע על החיים שלהם. מליצי ככל שזה נשמע, זה מה שמשך אותי. אני לא בטוח שעשיתי משהו יותר משמעותי מאז ועד היום. פלייבאזז מגיעה לכמיליארד איש מדי חודש, אבל יש להם רגע אחד של הנאה, אבל זה לא כמו להיות בקשר עם 30 תלמידים ולהיות חלק משמעותי מהעולם שלהם. משם התגלגלתי לכל מיני כיוונים. אני יצירתי, תמיד אהבתי ליצור, עוד בבבית הספר הייתי במגמת הקולנוע, ודווקא היצירה הובילה אותי לתחום המחשבים שהוא תחום מאוד יצירתי. הגעתי לתחום הזה ממקום של לייצר משהו שבסוף מיליוני אנשים משתמשים בו.
התחלת כמורה, תפקיד מאוד ערכי, ופתאום החלטת לעבור לעולם של יזמות. איך מחליטים לעשות שינוי ממקום מובנה מאוד של משרד החינוך לעולם של יזמות שזה האנטיתזה של הוראה?
זו לא החלטה רציונלית. התהליך בזרם התודעה לא עובר ככה. התחלתי להיות מורה וחייתי את בית הספר 24 שעות ביממה, הייתי בקשר ישיר עם תלמידים גם אחרי שעות בית הספר – מי שאהבו לתכנת הגיעו אליי הביתה והיינו עושים פרויקטים יחד. הייתי איתם שעות בטלפון עוזר להם להבין איפה התוכנה לא עובדת כשהקריאו לי את הקוד. ממש חייתי את זה. אבל באמת לא אהבתי את המסגרת. למען האמת אף פעם לא הסתדרתי במסגרות, גם בצבא, היה לי קשה לקבל תכתיבים. גם כשעבדתי בMTV שהוא מצד אחד ארגון מאוד “קול”, זה היה הספוטיפיי הטיקטוק והאינסטגרם יחד למול מה שיש היום. מצד שני זה ארגון שמרוויח מיליארדי דולרים בשנה ומדווח לבורסה. היה לי שם קשה, הייתי על תקן הצעיר המוכשר שקשה לנהל אותו. אני חושב שבסוף אנשים כמוני מגיעים ליזמות, הם בוראים את העולם שרוצים להיות בו. ובסוף כמו שאומרים שכלב דומה לבעליו, ארגונים דומים לאנשים שמקימים אותם, במובן של משהו בקווי האישיות הבסיסיים שמאוד מגיע לארגון. למשל piggy זה ארגון מאוד אינטימי, גלוי וישיר. אני אוהב את התרבות שמאפשרת לי להיות גלוי עם האנשים שלי, אני לא מגלם דמות של מנהל אלא מביא את עצמי, ולכן הם מביאים את עצמם ונוצרת כך תרבות שמאוד נוח איתה.
האם היא יכולה להחזיק בסקיילים גדולים יותר?
שאלה טובה, אבל התשובה היא לא כן או לא. זה מעניין מאוד בהקשר של חדשנות. משהו חדש זה מגניב, אבל כולנו רוצים שזה גם יגדל, ואז זה לא אותו הדבר.
יש ימים שאני יכול לומר לאנשים שלי שאני פשוט לא מאופס ואני הולך הביתה. מותר לי להיות לא מאופס או לא בשיאי לפעמים. אני לא רובוט. וגם להם מותר. יום אחד העובדת שלי אמרה לי שהיא חייבת לצאת לספר בשעה 16:00 והיא אמרה את זה בחיל ורעדה. אמרתי לה שתרגיש בנוח והכל בסדר, זו הרי לא הדרך בה היא מתנהלת בשגרה. לי בא להיות במקום שאנשים יכולים להיות כמו שהם – לא לפי הספר, לא לפי החוקים ולא מושלמים.
אתה יושב כמו כפפה ליד על הדור החדש שמחפשים מנהלים כמוך.
לקח לי זמן להבין שכאשר מישהו בא ורוצה שהדברים יהיו לפי הדרך שלו, האינסטינקט שלי היה להתנגד לו ממקום שהוא חלק מהמקום. אבל עם הזמן הבנתי שהכל בסדר וזה מאוד טבעי שמישהו רוצה שהדברים יהיו לפי דרכון, אז בואו ננסה לראות מה הוא רוצה ואיך אפשר להתגמש לזה. אם אפשר – נהדר, ואם לא – ננסה לראות איך עובדים יחד למרות שאנחנו לא רואים עין בעין.
כשאני מייעץ למנהלים צעירים אני מראה להם שמה שמעורר אצלם אנטגוניזם – זה סופר לגיטימי, לכל אחד יש צרכים. אם אנחנו גלויים בעניין ויכולים לדבר על זה, אפשר להגיע לעמק השווה.
ובכל זאת אני אקשה. יש הבדל בין ארגונים קטנים שמתעסקים בעיקר בצמיחה, לבין עסקים גדולים, כמו זו שניהלת, פלייבאז – חברה בסקיילים גדולים שנדרשים בה סיסטמים, שגרות ומתווה ברור. בוא נעמוד על ההבדלים. איזה מנהל היית אז בפלייבאז ואיזה מנהל אתה היום בתחילת הסטארטאפ החדש?
לכולנו יש נטייה לשמר את הנערות לנצח. רוצים את השכל של גיל העמידה עם העזוז של גיל הנעורים. אבל זה לא עובד ככה. כשילד בן 17 מנותק עם רעיונות מופרכים זה חמוד, אבל גבר בן 47 שמתנהל כך נראה פתטי. ככה גם ארגונים. עבדתי פעם בארגון של מיליארד דולר שהעסיק 500 עובדים שהתעקש שהארגון שלו עדיין סטארטאפ כדי לשמור על הקסם הזה. גם כשגדלו. אבל עדיין ארגון גדול לא חייב ללכת לקיצון ולהתנהל כמו רשות הדואר או הצבא. הוא יכול לשמר חדשנות רוח חדשנית ופחות פורמלית לצד זה שהוא יותר מובנה ומסודר ממה שהוא היה בהתחלה.
למשל בפלייבאז, כשהיינו בשיא הצמיחה והפכנו מחברה קטנה לחברה בכותרות שגייסה 70 מיליון דולר, הייתי נורא רגיש לזה שמצד אחד אנחנו מתווים יותר תהליכים ונהלים, יש טפסים ויש מאשרים וזה נדרש ונכנסו קצת נהלים ובירוקרטיה. ואז יום אחד הCFO שלח לכל העובדים מייל על נהלי טיסות לכל העובדים. אני התפלצתי והטחתי בו מילים קשות, אמרתי שלו שהוא הורג את הארגון והופך אותו למפלצת בירוקרטית. למה לשלוח אימייל ל-200 עובדים על נהלי טיסה כשזה אולי רלוונטי ל-20 איש? למה לייצר רושם של ארגון מיושן אם אין צורך? זה ביטא את החרדה שהייתה לי – שמצד אחד נדרש להתמסד, ומצד שני פחדתי שנאבד את הקסם של סטארטאפ, סיירת של חבר’ה שבעניין ומכירים אחד את השני ומסורים ומרגישים חלק. בארגון גדול משהו מזה מתקהה וצריך לדעת להכיל את זה ולהשלים עם זה שזה ככה.
אני רוצה לפענח את מהות הביזנס – איך איש מחשבים שכותב קודים נכנס לעולם של יצירת תוכן ויצירה באופן כללי – איך עוברים מעולם המחשבים לתוכן ואיך מפתחים את עולם התוכן כל הזמן?
אני הגעתי מהתחום היצירתי וגיליתי את עולם המחשבים ובו ראיתי הזדמנות ליצור. הסתדרתי עם המתמטיקה של זה אז למדתי לתכנת וללמד תכנות. לא הייתי אלגוריתמאי על, אבל חשבתי איך לעשות עם זה משהו מעניין. בואו נדבר על ביזנס. כשניהלתי תקציבי ענק ועסקים עסקתי המון במודלים עסקיים, דאטה וטיוב נתונים שבסוף יושבים בתוך אקסל. גם זו צורה שלמדתי להסתכל דרכה על העולם. הייתה לי תובנה שבסוף כל הארגונים שאני עובד בהם יש להם מטרה להרוויח כמה שיותר כסף. הייתי בשוק. הבנתי שעושים קצת כסף, אבל חשבתי שהמטרה היא בכלל לעשות את התוכנה הכי טובה, לקבל את הביקורות הכי טובות וכו’ כי אלה היו הדרייברים שלי. זה לא שאני אומר למשקיעים שלא אכפת לי מהתשואה של החברה, הרי זו הסיבה למימון. אבל אני לא בא ממקום של “איך אני בונה יוניקורן?”. פשוט חשבתי על זה שיהיה מדהים אם אנשים ייצרו מסמכים בנייד שלהם, ואיזה פיצ’רים יהיו ואז חשבתי איך עושים מזה ביזנס, איך זה יהיה רווחי וכו’, אבל הכסף הדבר השני.
ספר לנו על החברה החדשה שהקמת, flying pigs ועל המוצר piggy.
piggy היא אפליקציה בתחילת דרכה, היא הושקה לפני כמה שבועות בגרסה ראשונית שנועדה לקחת את החוויה שכובשת בני נוער וצעירים – של יצירה וסטוריז ולהשתמש בה כדי לייצר תוכן שאינו לשם צבירת לייקים. זה אומר עבודות בית ספר, מכתבים, רשימות 10 המסעדות האהובות עליי וכו’ – לייצר את זה מהנייד כי זה דור שגדל עם סמארטפון ביד ודרכו הוא רגיל להתבטא, אבל לייצר תוכן לשם התוכן ולא בשביל לייקים. דברים שהם ישמרו לעצמם או יחלקו עם מי שיבחרו. אבל המהות היא לייצר תוכן לשם יצירת התוכן.
אנחנו שוב חוזרים לרעיונות רומנטיים. בסוף אנחנו חיים כיום בחברה שהדור הצעיר גדל לתוך דירוג. זו הדרך שלהם לבחור אפילו איזה תוכן הם צורכים על בסיס האלגוריתם התורן. כל רכיב תוכן שאנחנו חשופים אליו מדורג. אנחנו יודעים להתמודד עם תוכן שאין לו שום אינדיקציה של דירוג?
אני גם שואל את זה. הרשתות החברתיות עיוותו את התפישה שלנו מתוך ה-FOMO שמייצרים. הסטוריז נעלים אחרי 24 שעות כדי שכל הזמן תחזור לראות מה קורה, שאני אפחד להחמיץ מה קורה שם, זה מייצר לחץ, תלות והתמכרות לתוכן. זה אולי רומנטי, אבל אני מנסה לתת פה משהו אחר. לצד אינסטגרם וטיקטוק יש גם מקום לתוכן לשם התוכן. אין משהו רע בחשיפה. פרסמתי ספר כי רציתי שהעולם יראה אותו ולא השארתי אותו במגירה וזה לגיטימי. אבל זה לא יכול להיות חזות הכול. כיום אנחנו לכודים בתוך סביבות שנקראות רשתות חברתיות שמאלצות אותנו להיות רק שם וזה מאוד משטח ומרדד את השיח. אני רוצה לאפשר לאנשים לייצר בסגנון שהם מורגלים בו מהמובייל וגם לצרוך ממנו תוכן, אבל בצורה שמייצרת עוד ממד. אפרופו שיחתנו מקודם של איך להשפיע על העולם – מה יותר משמעותי, להשפיע על קבוצה קטנה עם אימפקט גדול או על מאסה גדולה בצורה שטוחה יותר? אם מוסיפים לעולם של האנשים קורטוב של עניין והם מגיעים ליצירה לשם היצירה, יש בזה ערך, גם אם לא נהיה גדולים כמו אינסטגרם.
זה קצת מרגיש שאתה שוב חוזר למעגל של החינוך. נכנסת לגוב האריות, זה כמו להילחם בטחנות רוח, וברור שהשינוי שם יהיה מאוד סיזיפי וקשה. אתה רוצה להיות נקי בעולם לא נקי, בו המציאות המדומה הפכה להיות המציאות האמיתית. אולי המודל שלך מתאים יותר כ-B2B בארגונים, מאשר B2C שפונה לצרכן הסופי ולאנשים פרטיים? לאן אתה חושב לקחת את זה?
יכול להיות. אנחנו כרגע הוצאנו את המוצר כדי לראות איך משתמשים בו. אנחנו לומדים ומקבלים פידבקים. אנחנו בשלב הזה מחפשים product market fit ולראות איך אנשים מאמצים את המוצר אחרי ש”זרקנו” אותו לשוק. אם נראה שהשימוש יותר בתחום ארגוני או ממסדי, או בשווקים מסוימים – נקשיב לזה. כרגע אנחנו נותנים למערכת לנשום ולראות מה עושים איתה.
למשל לפלייבאז יש מערכת של עשרות סוגי תכנים, אבל בזמנו היו רק חידונים. אבל נחשו מה? אנשים התעלמו מזה. לאט לאט התחלנו להבין איך לשפר ולכוון ואז הביצועים של אנשים השתפרו. בשלב מסוים הם יצרו תכנים כל כך טובים עד שהאתר שלנו בו שמנו את כל החידונים הגיע להיות אתר מספר 18 בדירוג מבחינת כמות המשתמשים שלו בארה”ב. יותר מדיסני. זה היה פצצה ויראלית כי מצאנו את ה-product market fit.
אנחנו עם פיגי עדיין בשלב החיפושים.ואז קורה אחד משני דברים – או שהחברה עולה על המסלול, או שנגמר הכסף והיא נסגרת. בתאגיד אמנם יש תקציב לחדשנות, אבל יותר קל לתאגיד להוציא כסף על רכישת חברות שעשו חדשנות מאשר לעשות את זה לבד – בגלל הבירוקרטיה, בגלל סדרי עדיפויות וכו. הפריבילגיה של סטארטאפ היא למעשה חדשנות.
אני עזבתי תאגיד כמו פלייבאז לטובת החדשנות, לטובת היצירה ואפילו שלב חוסר הוודאות שאני אוהב. כבר בא לי להיות בשלב הבא אמנם, אבל חייבים ליהנות גם בשלב הזה ולהיות בו במלוא המוטיבציה והמרץ.
כולנו מכירים את הסטטיסטיקה העגומה ש-95% מהסטארטאפים נכשלים. מה הדבר המיוחד, מה האקס פקטור שגורם לסטארטאפ להצליח?
אני מרגיש שכשזה בא ממקום אמיתי יש לזה סיכוי הרבה יותר גבוה להצליח. יש יזמים שקראו שמציאות מדומה זה באזז חזק ולכן מקימים חברה – הסיכוי שלהם להצליח קטן. אם יש יזמים שבאים עם דרייב למוצר ממקום אמיתי – חייב להיות פאשן, תשוקה אמיתית. בסופו של יום יזמים מתמודדים עם המון קשיים ומכשולים.
היו לי היום שלוש שיחות עם יזמים – שניים מהם התקשרו לטובת תמיכה נפשית, ושיחת אחת הייתה על נושא עסקי וגם היא גלשה לתחום הרגשי. כי יזמים עוברים מסלול מאוד קשה. כדי לשרוד אותו טוב בצורה שאתה עדיין יצירתי עם מחשבה מקורית והמון רעיונות – זה חייב לבוא מבפנים, לא ממקום של לרצות לעשות כסף, כי אז אתה לא מספיק מחובר לעצמך.
העולם של שיווק עובר לעולם של creators, כמו שטיקטוק למשל הקימו. יכול להיות שתוכלו להיות כלי עבור אותן פלטפורמות? במה נבדל פיגי מהאפליקציות הקיימות כיום ליצירת תוכן? מה הבידול שלכם?
את נוגעת בדיוק בשלב ההתפתחותי הנוכחי שלנו. אנחנו פונים ל-creators ומשפיענים שיש להם הרבה עוקבים. אנחנו מבקשים מהם במקביל לייצר ערוץ בפיגי – פריטי תוכן שהם יוצרים לשימוש הקהל. יש לנו יוטיוברית בלנית שעושה אצלנו ספר מתכונים, לצד ערו היוטיוב שלה אפשר לעקוב אחרי הספר שלה וזה לא נעלם אחרי 24 שעות.אינסטגרם מיועדת לדבר אחד – למכור מודעות. פיגי לא מחליפה פלטפורמות אחרות, אלא היא סוג של companion. יש זוג שמטייל בעולם ומתעדים את מסעותיהם באינסטגרם, אבל בנוסף יש להם ספרי המלצות לכל מקום שנמצא בפיגי. הם תמיד מעדכנים אותם ומוסיפים תכנים. זה לא תוכן ברומו של עולם, הוא קליל, אבל עדיין – התוכן הוא המרכז ולא הפידבקים (לייקים, שיתופים וכו’). זה בנק תוכן איכותי שאפשר לחלוק בכל מדיה. ניסינו להתחדד על מה שהשחקנים הקיימים לא נותנים, יש קריאטורס בכל מיני מקומות אבל אצלנו הסביבה ללא פרסומות, אין תוכן בתחלופה גבוהה, ואנחנו מאמינים שיש לזה מקום.
אם באתיקה עסקינן – יש שיגידו שפלטפורמות התוכן הקיימוות מייצרות תוכן קל ולעיס, מה שמייצר משהו שטוח בידע ובמידע שהדור הצעיר צורך. איך מצד אחד מייצרים עניין וגישה מהירה למידע, ומצד שני גורמים לסקרנות ולרצון ללמוד ולהעמיק? ואיפה אתה רואה את המוצר שלכם בתוך התווך הזה.
יש לי 3 טינאייגרים בבית ודרכם אני נחשף לחברים ובני כיתה, ובכל זאת אני בתעשייה הזו לא מעט שנים. אמנם בני הנוער מאוד אימפולסיביים אבל הם גם מאוד ערכיים, מודעים חברתית ופוליטית. יש עם מה לעבוד. מתאים לזקנים כמונו לבטל את איך שהם מתנהגים ולומר שקראנו ספרים בגילם והם בטיקטוק. אבל שם גם אפשר ללמוד. גם בפיגי אפשר ללמוד על NFT ואפשר ללמוד ולצרוך את המידע בדרך כיפית, כי פחות כיף לקרוא על זה בויקיפדיה. זה לא במקום, זה לצד הקיים.
ציינת ש-piggy זו פלטפורמה ללא פרסומות. לרוב הפלטפורמות האלה מבוססות על פרסומות כמודל עסקי, ותמיד יש הרגשה שהקו הדק בין תוכן לפרסום מיטשטש מאוד. מה המודל העסקי שלכם והאם לאורך הזמן לדעתך אנשים ימאסו בתוכן שיווקי? איפה האתיקה ואיפה עובר הגבול בין תוכן לפרסום?
כיום גם צרכני מדיה משופשפים עדיין מאוד מתקשים להיות media literate – להבין איפה מוכרים להם ואיפה זה אמיתי. גם סביב המחאה בישראל יש טענות שיש ערוצי תקשורת שהם שופרות של הממסד ומפלגות מסוימות. יש פגיעה באמון. הקווים בין תוכן מסחרי לתוכן מערכתי היטשטשו. אנשים לא מוכנים לשלם על תוכן ולכן הם גם ניזונים יותר מפרסומות. אבל זה מצב מאוד גרוע. אחת הבנות שלי שהיא צרכנית חדשות דעתנית מראה לי לפעמים סרטונים כעדויות ואני אומר לה שזה פייק ניוז. מוציאים מקונטקסט סרטונים ישנים, מדובר במניפולציות, ואפילו היא טרף קל לתעמולנים שמשתמשים במדיה כדי למכור לה רעיונות בשירותם של פוליטיקאים ותעמולנים.
הדהים אותי שגם בפודקאסטים אנשים מקריאים פרסומות, אנשים מוערכים שמי שמאזינים להם לא באמת זוכרים שלפני שנייה הם אמרו שמדובר בתוכן ממומן. אני בחיים לא אשלם לאנשים על תוכן שיווקי, אם תקריינו טקסט על פיגי בגוף ראשון זה בעיניי התפשרות על האינטגריטי העיתונאי שלכן, להפתעתי זה מודל רווח. קארה סווישר וסקוט גאלוואי עושים את זה אפילו בפודקאסט שלהם. דיברתי על זה עם קארה, אמרתי לה שהיא מבחינתי משקרת למאזינים שלה שחושבים שהיא ממליצה להם. פרסומת צריכה להיות ברורה ככזו ומובחנת. אולי בגלל זה לא אהיה גדול כמו טיקטוק ואינסטגרם. כי אני לא מתחבר לטשטוש הגבולות ושהכל משועבד לרדיפת בצע בסדרי גודל פסיכיים. עוד לא נולד נשיא המדינה או הפדרציה שיכול להתנגד לפייסבוק או גוגל. יש להם כוח עצום. זה לא שהשחיתות השלטונית התאגידית שלטונית נולדה בעידן הרשתות החברתיות, אבל הגודל האסטרונומי מביא לעיוותים שאי אפשר להשלים איתם. אני לא נגד קפיטליזם או מאמין בסגפנות, אבל חייבים פרופורציות ורגישות. הניתוק החברתי שנוצר בעידן הגלובליזציה והקפיטליזם הוא קיצוני ומחריף כל הזמן, אבל זה נושא לפרק אחר.
ובכל זאת, עם כל הכבוד לרומנטיקה, בממד העסקי, מה בכל זאת המודל שלכם? עם אג’נדה לבד לא הולכים למכולת.
המודל שלנו שאנשים ייצרו תכנים ואז יוכלו להציע תכנים למכירה. זה יכול להיות במודל של מנוי בתשלום – שאנשים למשל ייצרו מיני ספרונים בנושאים שונים / מאמרים, והגישה למי שעושה מנוי תהיה פתוחה. אלה יחסים הוגנים של יצרן תוכן וצרכן תוכן. לכל אחד יש אפשרות לייצר תוכן ויש אפשרות לצרוך את התוכן בתשלום. זה סחר הוגן.
ועכשיו לשאלה המתבקשת מתחילת השיחה. כמי שגדל בבית עם אבא שהוא ראש ממשלה, איך זה השפיע אליך?
אפתח בשני משפטים שמתחמקים מהשאלה ואז אענה עליה – קודם כל ברור שההורים שלי השפיעו עליי, וגם גדלתי אצל אבא אחד אז אני לא יודע איך זה לגדול עם אבא אחר שהוא מורה, רופא או אולי בלי אבא. אז אמנם נסיבות החיים של אבא שלי היו מיוחדות במיוחד והייתה להן ודאי השפעה גדולה עליי, אבל אני לא יודע להגיד איך בדיוק. בכל מקום שהגעתי אליו אנשים התלחשו ושאלו “מי פה הבן של אולמרט?” אז זה תמיד נוכח, וגם כשלא אתה כבר מדמיין את זה. אם מישהו נחמד אליי – זה כי הוא אוהב אותי או שרוצה להתחנף לאבא שלי? אם מישהו לא נחמד אליי – זה בגללי או כי הוא סוגר חשבונות עם אבא שלי?
בסוף גדלתי בבית שהדומיננטיות של הנושא הזה בו הייתה יחסית משנית. לא רצנו להצטלם בתקשורת. לכל אורך הקריירה של אבא שלי הייתי פעם אחת בכנסת – כשהוא סיים את הקריירה שלו אחרי 40 שנה ובאתי ללוות אותו. לא התפתיתי לחסות בצילו ולא ניסיתי שמשהו מאבק הכוכבים שלו ידבק בי, כי המחיר של זה מאוד גבוה. אחר כך לא יודעים לצייר את הגבולות – איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.
כשגרתי בניו יורק הייתי שכן של צ’לסי קלינטון, ויום אחד במכון הכושר של הבניין היא שאלה אותי מה זה השומרים שהיו לי ליד הבית. סיפרתי לה שאני הבן של אולמרט, ודיברנו על מה זה להיות “הילדים של”. היא סיפרה מה זה בשבילה להיות בת של נשיא ארה”ב. בתרבות האמריקאות המשפחה היא חלק מכל הסיפור והקמפיין. דיברנו על ההבדלים והאוריינטציה, וחשבתי על זה שאף פעם לא הייתה ברירה, גררו אותה לפוזיציה הזו. אני מעולם לא התפתתי להיכנס לפוזיציה הזו ולכן בסוף זה לא הדבר הכי משמעותי במי שאני. אני מקווה שזה גם לא הדבר הראשון שאנשים חושבים עליו בהקשר אליי אחרי כל מה שאני עשיתי.
מה מביא אדם כמוך, איש עבודה, יזם לשבת ולעשות תהליך של כתיבה שמחייב השקעה ארוכה ולכתוב רומן?
אני רוצה להפוך את היוצרות – ולשאול את ההיפך – מה מביא אדם יצירתי כמוני לפתוח חברות? אני חושב שתמיד היו בי שני היסודות. אני אדם יצירתי, למדתי קולנוע, אני כותב וקורא. היו הרבה שנים, במשך 15 שנים שכתבתי וזה לא השתלב בחיי מעבר ללייף סטייל. אבל בשנים האחרונות זה חלק ממני ואני כל הזמן כותב. כמו שיש מנכלים שמנגנים כמה שעות ביום, כאלה שעושים סקי או צלילה, אצלי זה הדבר הזה – הכתיבה. יעיד כל מי שיש בו את היצר הזה שהכתיבה ממלאת סוג אחר של צרכים. זה שנים של עבודה. כל ספר שכתבתי לקח לי שנה-שנתיים, ולאחר מכן תהליך של עריכה ון הלאה. המון ממני נמצא בתוך זה. אני יודע שאני יוצא מאוד רומנטיקן, אבל כשאני כותב אני לא חושב מי יקרא את זה. לכן אין לי בעיה לכתוב ממש על דברים אישיים. למשל עכשיו כתבתי ספר שהגיבור שלו הוא הבן של ראש עיריית ירושלים. היה רגע שחשבתי שאולי יחשבו שכל מה שכתוב נכון, ואז אמרתי “שיחשבו”. אני כותב מה שיוצא ממני, אחרי זה נפרסם ושיחשבו מה שיחשבו. אני מקווה שכולכם תיהנו לקרוא.
מאיפה מגיע השם piggy? מה הסיפור עם חזירים?
חזיר זו חיה מופלאה שסובלת מיחסי ציבור נוראיים, בעיקר בקרב הקהל הדתי בישראל. השתמשנו בשם הזה בגלל הביטוי piggy bank – קופת חיסכון, כי רצינו לייצר תחושה לאנשים שזה משהו אישי ואינטימי שלהם. השם flying pigs זה רק שם החברה, לא המוצר. המושר חזירים מעופפים גם הוא לקוח מאנגלית – הוא מגיע מהביטוי באנגלית שאומר על דברים שהם בלתי אפשריים – כשהבלתי אפשרי יקרה חזירים יעיפו. כשהבלתי אפשרי יקרה נצליח להילחם באינסטגרם וטיקטוק וכו’, ואם זה באמת יצליח כנראה שחזירים יעופו.
מה אתה רוצה להשיג בחיים? מה המטרה הקיומית שלך? לא העסקית.
כשדיברתי עם הבת שלי על אנטומיה הסברתי לה שלכל איבר בגוף יש תפקיד, וכך כל בן אדם בעולם הוא כמו איבר שיש לו תפקיד. הבת שלי נשאה אליי את עיניה המלאכיות ואמרה לי “אני יודעת מה התפקיד שלי. אני עוזרת לאנשים שעצוב להם. יש לנו ילדה בגן שהיא מאוד שמנה וכולם צוחקים עליה ולא משחקים איתה, ואני משחקת איתה בהפסקות”. אז מה אני יכול להגיד למול זה? אני מנסה להיות אדם טוב, חבר טוב, אבא טוב, בעל טוב, מנהל טוב, ופה ושם אני קצת מצליח.